הכירו את ראש המחלקה

ד"ר אלעד בן-דרור (48, נשוי , אב לחמישה וסב לנכד)

ראש המחלקה ללימודי המזרח התיכון, משנת 2018, שנה שלישית בתפקיד

תואר ראשון בלימודי מזרח תיכון וקרימינולוגיה (בהצטיינות) מאוניברסיטת בר-אילן

מסלול ישיר לדוקטורט בלימודי המזרח התיכון מאוניברסיטת בר-אילן (בציון "מעולה")

פוסטדוקטורט, Columbia University, New York

פרט מפתיע: מאז התיכון התחביב המועדף עלי במשך די הרבה שנים היה גלישת מצוקים (סנפלינג). גלשתי המון בארץ וגם מעט בירדן. עד היום כמשפחה אנחנו יוצאים מפעם לפעם לגלוש, רק כשכעת מי שאחראי על כך אלה הבנים והחתן שלי. 

מה רצית להיות בילדותך? האם יש לכך קשר לתחום המחקר שלך היום?

בתור ילד לא ממש ידעתי מה ארצה להיות "כשאהיה גדול". קראתי הרבה ספרים וגם אהבתי לכתוב, ובדיעבד אני מבין שזה הוביל אותי במידה רבה למקצוע שבו אני עוסק כעת. אנקדוטה מיוחדת בהקשר הזה היא "יומן מלחמה" שכתבתי לעצמי במלחמת לבנון הראשונה (בגיל 10). עקבתי אחרי התקשורת ותיעדתי כל יום במלחמה ההיא. למדתי אז מושגים כמו סונים ושיעים, אש"ף ועוד, נושאים שהיום אני מלמד עליהם.

שתף אותנו בחוויה מיוחדת או מצחיקה מהחיים הסטודנטיאליים או מהדרך האקדמית שלך?

זו שאלה שלא קל לי לענות עליה כי היו ויש כל הזמן המון חוויות וקשה לבחור אחת מסוימת. חלק מהחוויות האלה מתרחשות בכיתה. אני מלמד על הסכסוך הערבי-ישראלי – נושא רגיש, שמזמן רגעים של מפגש ומעורר דיון מרתק בין סטודנטים ערבים ליהודים. לעתים הטונים בדיונים עולים וסערת רגשות מתפרצת, ותפקידי, במקרים כאלה, להרגיע את הרוחות ולהוביל את הסטודנטים להקשיב זה לזה. לא מזמן פגשתי במקרה סטודנט לשעבר שסיים את הלימודים כבר לפני כעשור. הוא הזכיר לי את אחד הדיונים האלה שהתפתחו בכיתה וטען שזה היה עבורו אחד הרגעים הכי משמעותיים בתקופת לימודיו.

מהו הספר האחרון שקראת? איזה ספר קראת יותר מפעם אחת?

אני קורא כעת שני ספרים במקביל: הראשון "מאחורי הכאפייה" שכתב רוני שקד והשני, "האב המייסד: חיים ויצמן, ביוגרפיה, 1922–1952" שכתבו מוטי גולני ויהודה ריינהרץ. שניהם מרתקים. ספר שקראתי יותר מפעם אחת הוא ספרו של דוד בן-דוד: "גשר על תהומות". בן-דוד היה ממקימי קיבוץ ניר עציון שבכרמל, שבו גדלתי ובו אני גר עד היום. בספר הוא מגולל את סיפורו כחייל בבריגדה היהודית ובגוש עציון לפני הקמת המדינה. דוד סיפר לי את הסיפורים האלה כשהייתי נער צעיר, ואני נהנה לקרוא על תקופה הסוערת הזאת של הקמת מדינת ישראל.

מהי המדינה הכי מפתיעה שהגעת אליה בזכות המחקר שלך, ובאיזה הקשר?

המחקר שלי לוקח אותי למדינות רבות ושונות – אם זה בחיפוש אחרי מסמכי ארכיון או בכנסים ובמפגשים אקדמיים. אחת המדינות האחרונות שביקרתי בהן היא סינגפור. המכון ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטה הלאומית שם, הזמין חוקרים מהמזרח התיכון שירצו על ירושלים. המרחק בין סינגפור לירושלים הוא כמעט 8,000 קילומטר, אבל הקהל האקדמי בסינגפור גילה בקיאות והתעניינות רבה בנושא. כל פעם מפתיע אותי מחדש להיווכח עד כמה ישראל והמזרח התיכון הם נושאים "חמים" בכל העולם.

מי מהוגי התחום או מהמורים שלך, ואולי דווקא מקרב הסטודנטים, נתן לך השראה מיוחדת, גרם לך לשנות את דעתך, עורר אותך למחשבה או לפעולה?

כשהתחלתי ללמוד לתואר ראשון, לא חשבתי על לימודים לתארים מתקדמים. מי שסלל את דרכי האקדמית היו מוריי בבר-אילן. פרופ' זאב מגן – אז דוקטור צעיר שסיים את לימודיו באוניברסיטת קולומביה היוקרתית ועלה לישראל – עודד אותנו לקרוא ולהעמיק, ואת השיעורים שלו על השיעה אני זוכר עד היום. בהמשך למדתי רבות מפרופ' אליעזר טאובר, מי שהקים את המחלקה ללימודי המזרח התיכון בבר-אילן. פרופ' טאובר, ריתק אותנו בשיעורים שלו, ולאחר שהגשתי לו עבודת סמינר, שהיתה כנראה מוצלחת, הוא דרבן אותי להמשיך להתפתח במחקר, ואף הסכים להיות המנחה שלי לדוקטורט – מה שהיה חוויה אמיתית. הושפעתי מאוד גם מפרופ' משה אדד ז"ל, ראש המחלקה לקרימינולוגיה, שהיתה המחלקה השנייה שלי בתואר הראשון. עד היום אני זוכר את ההרצאות המלומדות של פרופ' אדד, ואת השקט והדריכות של הסטודנטים שציפו למוצא פיו באולם האודיטריום הענקי, שבו לימד את קורסי המבוא של קרימינולוגיה.

ציטוט שמאפיין אותך או שהולך אתך תמיד:

את שיחת הפתיחה שלי לסטודנטים של שנה א' אני פותח במשפט: "הגעתם לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות" – וככה הייתי רוצה שהסטודנטים שלנו ירגישו.

ד"ר אלעד בן-דרור