הכירו את ראש המחלקה
פרופ' זאב מגן (56, נשוי ואב לארבעה)
ראש המחלקה ללימודי המזרח התיכון משנת תשפ"ב־2021, שנה ראשונה בתפקיד, שבו שימש גם בעבר
תואר ראשון בהיסטוריה מאוניברסיטת פנסילבניה, ארה"ב
תואר שני ודוקטורט בלימודי המזרח התיכון, אוניברסיטת קולומביה, ניו יורק ארה"ב
פרט מפתיע: אלוף העולם בגולף צלחת מעופפת, מדור קטינים.
מה רצית להיות בילדותך? האם יש לכך קשר לתחום המחקר שלך היום?
כוכב רוק. שום קשר, לצערי.
שתף אותנו בחוויה מיוחדת או מצחיקה מהחיים הסטודנטיאליים או מהדרך האקדמית שלך?
דוקטורנט מזהיר במיוחד שלי – היום כבר דוקטור – היה סטודנט ערבי שהגיע מכפר נידח לאוניברסיטת בר־אילן. אמו מצאה בקטלוג של האוניברסיטה קורס בסַפָּרוּת ועודדה אותו, בשל הקושי שלו בלימודים, להירשם – לפחות יהיה לו מקצוע. הוא הגיע ביום הראשון עם מספריים ביד, נכנס לשיעור והופתע לשמוע את המרצה מדבר על כל מיני עניינים הקשורים לרומנים, מעשיות, גיבורים ועלילות. אבל זה עניין אותו, אז הוא נשאר. היום הוא מומחה ידוע והוגה מבוקש בתחום הספרות הערבית והאסלאם.
מהו הספר האחרון שקראת? איזה ספר קראת יותר מפעם אחת? מהם שלושת הספרים שהם בבחינת חובת קריאה בתחום המחלקה שלך?
"אדם ביד" מאת ג'ורג' אליוט. קראתי את "לשם שמיים" מאת מרטין בובר לפחות פעמיים. גם "יאנקי מקונטיקאט בחצר המלך ארתור" מאת מארק טוויין.
מהי המדינה הכי מפתיעה שהגעת אליה בזכות המחקר שלך, ובאיזה הקשר?
אני לא יכול לספר.
אם לא היית באקדמיה, הייתי נגר.
מי מהוגי התחום או מהמורים שלך, ואולי דווקא מקרב הסטודנטים, נתן לך השראה מיוחדת, גרם לך לשנות את דעתך, עורר אותך למחשבה או לפעולה?
פעם לפני שנים לימדתי קורס מבוא לאסלאם באוניברסיטה העברית. יום אחד אחרי השיעור יצאתי מהכיתה ושמעתי צחקוקים מאחוריי. הסתובבתי וראיתי את אב הבית הערבי ואת עוזריו מסתכלים עליי ומתפקעים מצחוק. ניגשתי אליהם בנימוס ושאלתי, "מה כל כך מצחיק?" ענה לי אב הבית בלי להסס: "אתה. הקשבנו לשיעור שלך. אין לך מושג על מה אתה מדבר! אדוני, אתה מרצה שם על ההיסטוריה שלי, על התרבות שלי, על הדת שלי. אני עובד כאן לידך. שאל אותי, אדוני, שאל אותי!" לעולם לא שכחתי את דבריו, וניסיתי לפעול מאז בהתאם.
ציטוט שמאפיין אותך או שהולך אתך תמיד:
מספרו של ג'ון הרסי "החומה": "הילחם למען אמונתך, והטל בה ספק, בו בזמן".
